מחנה ריכוז בוכנוולד - פרק היסטורי

מחנה ריכוז בוכנוולד

בוכנוולד (Buchenwald) הוא מחנה ריכוז, מהגדולים בגרמניה, ולו כ- 130 מחנות משנה ויחידות-חוץ. המחנה היה במורד הצפוני של הר אטרסברג (Ettersberg), כשמונה ק"מ מצפון לויימר (Weimar) שבתורינגיה (Thuringen), כיום ברפובליקה הגרמנית הדמוקרטית. מחנה בוכנוולד הוקם ב- 16 ביולי 1937, כשהועברה לשם קבוצה של 149 אסירים, רובם פליליים ומיעוטם מדיניים. שמו היה "מחנה הריכוז אטרסברג". ב– 28 ביולי 1937 נתן לו הימלר את שמו החדש בוכנוולד.

המחנה היה מחולק לשלושה אגפים: "המחנה הגדול" היה מיועד לאסירים בעלי ותק כלשהו, "המחנה הקטן" היה מחנה הסגר, ו"מחנה האוהלים" הוקם כדי לקלוט את האסירים הפולנים, שנשלחו לבוכנוולד אחרי פלישת הגרמנים לפולין. שלושת האגפים הללו, וכן מבני המנהלה, קְסַרְקְטִין (מחנה צבאי, בניין גדול לשיכון חיילים) האֶס.אֶס. והמפעלים שנבנו במקום היו המערכת של מחנה הריכוז בוכנוולד. בשנים 1941-1937 היה מפקד המחנה קרל קוך, ובשנים 1945-1942 הרמאן פיסטר.

תנועת האסירים
במחצית השנייה של 1937 החלו להגיע לבוכנוולד משלוחים גדולים של אסירים, רובם מדיניים. בסוף אותה שנה היו בבוכנוולד 2,561 אסירים. באביב 1938 גדל מאוד מספר האסירים, בעקבות המבצע נגד "היסודות הלא-סוציאלים" וכליאתם בבוכנוולד. ביולי 1938 נמנו במחנה 7,723 אסירים. ב- 23 בספטמבר 1938 נשלחו לבוכנוולד 2,200 אסירים מאוסטריה, רובם ככולם יהודים. אחרי "ליל הבדולח" ב- 9-10 בנובמבר 1938 נשלחו לבוכנוולד כ- 10,000 יהודים. בסוף נובמבר 1938 הגיע מספר האסירים במחנה ליותר מ- 18,000. לקראת סוף 1938, עם שחרורם של רוב האסירים היהודים, היו בבוכנוולד כ- 11,000 אסירים. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה וגל המאסרים ברחבי הַרַיְיךְ (האימפריה), נשלחו אלפי אסירים מדיניים למחנה בוכנוולד. בסתיו 1939 הוקם כאמור "מחנה האוהלים" לאלפי הפולנים שנשלחו לשם. מאז 1943, עם השלמת בנייתם של מפעלי החימוש סמוך למחנה, גדל בהתמדה מספר האסירים. בסוף 1944 - 63,048 אסירים ובפברואר 1945 - 86,232 אסירים. בסך-הכול עברו את מחנה הריכוז בוכנוולד ואת מחנות המשנה שלו מיולי 1937 ועד סוף מרס 1945 כ- 238,980 אסירים בני כ- 30 ארצות, 43,045 מהם, ובכללם שבויים סובייטים, נרצחו או נספו בעת קיומו של המחנה.

בשנים הראשונות הועסקו אסירי בוכנוולד בעיקר בעבודת פרך במחצבות, ביערות ובבנייה. אותה עת היו שיקולי הכלכלה משניים, והעסקת האסירים בעבודות השונות נועדה בעיקר להשפילם ולהתעלל בהם באמצעות העבודה המפרכת. אחרי שפרצה מלחמת-העולם השנייה התגבש ניצול אסירי מחנה בוכנוולד לצורכי כלכלה, במיוחד מאז 1942, כשהוקמו סמוך למחנה מפעלי חימוש גדולים ובהם הועסקו רבבות אסירים.

האסירים היהודים
באביב 1938 הגיעו המשלוחים הראשונים של יהודים למחנה בוכנוולד, ואחריהם הגיעו משלוחי היהודים מאוסטריה ואסירי "ליל הבדולח" שנזכרו לעיל. היחס אליהם היה אכזרי במיוחד. הם הועסקו בעבודות מפרכות באתר, 14- 15 שעות ביממה, בעיקר במחצבה הידועה לשמצה, והוחזקו בתנאים מחרידים. הדבר נעשה בעיקר כדי ללחוץ על האסירים ובני משפחותיהם להגר במהרה מגרמניה. בחורף 1939-1938 שוחררו כ- 9,370 אסירים יהודים, אחרי שקרובי משפחה ומוסדות יהודיים ובין-לאומיים הסדירו את הגירתם. כ- 600 מאסירי "ליל הבדולח" נרצחו, נספו או התאבדו בעת שהותם הקצרה בבוכנוולד. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה שוב עלה מספר האסירים היהודים, כשהועברו למחנה יהודים מגרמניה. בספטמבר 1939 היו בבוכנוולד כ- 2,700 יהודים.

בהתאם להוראה מ- 17 באוקטובר 1942 על העברת כול האסירים היהודים ממחנות הריכוז שעל אדמת גרמניה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, נשלחו לשם כול היהודים שהיו בבוכנוולד פרט ל- 204 בעלי מקצוע חיוניים. מ- 1944 הגיעו לבוכנוולד מאושוויץ משלוחים של יהודי הונגריה, ואחרי שהות קצרה במחנה הראשי נשלחו רובם למחנות משנה, לעבודה בתעשיית החימוש. אחרי 18 בינואר 1945, עם פינוי אושוויץ ומחנות אחרים במזרח, הגיעו לבוכנוולד אלפי אסירים יהודים. בין מפוני אושוויץ היו כמה מאות ילדים ונערים יהודים, ובשבילם הוקם ב"מחנה האוהלים" צריף מיוחד, "בלוק הילדים 66", ובו שוכנו יותר מ- 600 ילדים ונערים. רובם שרדו. מהאסירים היהודים נשללו כול אותן זכויות והקלות שהיו לאסירים הלא-יהודים. השתמשו ביהודים לניסויים רפואיים, והיהודים היו בין הראשונים שנשלחו להכחדה במבצע אותנסיה.

תנועת התנגדות
כבר בשנים הראשונות לקיום המחנה התארגנו בין אסירי בוכנוולד תאי מחתרת. ב- 1938 התארגנו חברי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שכמה מפעיליה המרכזיים היו עצורים בבוכנוולד. תחילה הייתה מטרת קבוצות המחתרת לשתול את חבריהם בעמדות מרכזיות במחנה, לתמוך איש ברעהו ולהשפיע על הנעשה במחנה. עד סוף 1938 היה הניהול הפנימי של מחנה בוכנוולד ברובו בידי האסירים הפליליים. עם גילויי השחיתות והגזל מהאסירים היהודים אחרי "ליל הבדולח", שבהם היו מעורבים האסירים הפליליים וכמה מאנשי האס.אס., סילקה מיפקדת המחנה את האסירים הפליליים מרוב העמדות שהחזיקו, ובהדרגה עברה ההשפעה לאסירים המדיניים. קבוצות המחתרת, בעיקר מאנשי השמאל, החדירו כמה מחבריהן לעמדות המפתח במערך הפנימי של תפקידי אסירים במחנה, דבר שסייע לפעילות הלא-חוקית בו. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה ומאסרם של המוני אסירים מדיניים בארצות הכבושות וגירושם לבוכנוולד, התארגנו עוד קבוצות מחתרת, על בסיס לאומי. ב- 1943 הוקם בבוכנוולד "הועד הבין-לאומי המחתרתי" כתנועת התנגדות כללית, וכללה גם יהודים. תנועת ההתנגדות בבוכנוולד זכתה בכמה הישגים מרשימים, בעיקר במעשה חבלה במפעלי החימוש שבהם עבדו האסירים. חברי המחתרת הבריחו למחנה נשק ותחמושת. בימים האחרונים לקיום המחנה חיבלו חברי תנועת ההתנגדות שבעמדות המפתח של המינהל הפנימי בהוראות האס.אס. בקשר לפינוי המחנה, האטו את מהלך הפינוי, וכתוצאה מכך לא הצליחו הנאצים לפנות כליל את המחנה.

ב- 11 באפריל נסוגו רוב אנשי האס.אס. מבוכנוולד. כבר לפני כיבוש המקום בידי צבא ארצות-הברית השתלטו קבוצות חמושות של אסירים על שטח המחנה ולכדו כמה עשרות אנשי אס.אס. שנותרו במקום.

ב- 6 באפריל 1945 התחילה הוצאת האסירים היהודים מבוכנוולד, ולמחרת החלה הוצאת רבבות אסירים, בני לאומים שונים, מן המחנה הראשי וממחנות המשנה. כ- 28,250 אסירים הוצאו מהמחנה הראשי, וכ- 8,000-7,000 מהם נרצחו או נספו בעת הפינוי. אומדן כלל קורבנות הפינוי, מהמחנה הראשי וממחנות המשנה יחד, הוא כ- 25,500. ב- 11 באפריל 1945 הגיעו חיילים אמריקאים מבעלות הברית אל המחנה שפונה בחלקו על ידי הנאצים, ושיחררו ממנו כ- 21,000 מאסירי בוכנוולד. ביניהם היו כ- 4,000 יהודים, ובכללם כ- 1,000 ילדים ונערים.

משפט בוכנוולד
בשנת 1947 נשפטו 31 מאנשי סגל המחנה על פשעיהם בבית-משפט אמריקני. שניים מהנאשמים נדונו למיתה וארבעה למאסר עולם.

אסירים מפורסמים ששהו במחנה הריכוז בבוכנוולד :
· אלי ויזל, לימים סופר השואה.
· לאון בלום, לשעבר ראש ממשלת צרפת.
· ז'ורז' מאנדל, שר הפנים של צרפת.
· ישראל מאיר לאו, לימים הרב הראשי לישראל.
· יחזקאל פרלגר, סבא שלי.

סבא יחזקאל לבית משפחת פרלגר

סבי מצד אמי

שמו של סבי הוא יחזקאל לבית משפחת פרלגר. סבי נולד ב- 16/05/1927, בפולין בעיירה "קונייצפול" (פירוש המילה בעברית הוא קצה השדה), שם הוא גר במרכז העיירה מול הכנסייה.

בשנת 1928, כשסבי היה בגיל שנה, עברה משפחתו לגור בעיר "לודג'" ברחוב פולאודנובה מס' 10, רחוב שהיה במרכז העיר.

כילד בגיל 12, בן זקונים למשפחה מרובת ילדים (הם היו יחד 10 נפשות), משפחה עם שושלת יוחסין של רבנים, סוחרים, ומוצאים לאור, חלקם בגרמניה וחלקם בפולין, (השם פרלגר בגרמנית משמעותו מוציא לאור), הם נסחפו לאירועי מלחמת העולם השנייה ב- 01/09/1939.

עברו רק מספר שבועות, והצבא הגרמני החל בעזרת שותפיו הפולנים, בהתנכלויות חוזרות ונשנות ביהודים. ההתנכלויות החלו בהשפלות, גזיזת זקנם של יהודים באמצע הרחוב וירי במספר רב של אנשים, והסתיימו בהודעה שעל כל היהודים לפנות את בתיהם, במרכז העיר ולעבור לגטו שהוקצה וגודר לצורך זה, באחד מאזורי העוני של העיר שנקרא "באלוטי". בגטו לודג' סבי ומשפחתו גרו ברחוב לימנובסקגו מס' 23.

מיד הורגש חוסר במזון ותרופות, ותנאי החיים הפכו לבלתי נסבלים. התוצאה הייתה מגפות טיפוס, דיזנטריה ומחלות מעיים שונות.

במצב זה החלה מלחמת הקיום האישית, כשבביתו נמצאות שבע נפשות, ובהן חמישה חולים בצורה חמורה. רק סבי ואחותו, שהייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים נותרו בריאים וכל הדאגה לענייני הבית הייתה עליהם.

סבי היה צריך להביא את אמצעי הקיום לשבע הנפשות. כשזה נופל עליך בגיל 12, זו משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית, וזאת בנוסף על המצב המיוחד של מחסור. במבט לאחור, סבי יכול לומר שעמד די בכבוד במשימה זו תוך שימוש בכל האמצעים ותוך סיכון חיים, תרתי משמע. אבל לא הייתה כל ברירה, והכול היה כשר במלחמה זו. סבי מצא את עצמו גורר עגלת ביוב עם עוד מספר נערים במקום סוסים, מוכר ברחובות סיגריות, ובלילות מפרק בניני עץ ומביא עצים לצורך הסקה. במזג האוויר ששרר באזור, בו הם גרו, מי שלא יכול היה לחמם את ביתו, מצבו היה רע מאוד. לבסוף סבי עבד במפעל גרמני אשר סיפק רתמות לסוסים לצבא הגרמני. כך, עד שפינו אותם בהתחלת שנת 1944 למחנה "אושוויץ", ולדייק למחנה "בירקנאו" שהיה מחנה שהמשיך בסלקציות. כשהם ירדו מן הרכבות, חלק הלך לעבודות במחנות שונים וחלק לכבשנים.

התמזל מזלו של סבי והוא נלקח עם עוד 125 נערים, לארבעה משקים חקלאיים, שסיפקו מזון לכל "אושוויץ" שמנתה באותו הזמן מעל 60,000 איש. ממשפחתו, שכאמור בתחילת החיים בגטו, מנתה שבע נפשות, הם נשארו רק שלושה : אמו, אחותו והוא. אביו ושאר הילדים מתו במגפות. בן אחותו, אשר ברחה לרוסיה והשאירה את שני ילדיה אצל אמו עד שתתארגן ותבוא לקחתם דבר שכמובן לא התאפשר, נלקח גם הוא באחת הסלקציות.

במחנה החקלאי עבודתו של סבי לא הייתה קלה, אך בזכות העבודה הוא קיבל אוכל ובגדים חמים. עבודתו הייתה לחרוש את האדמה עם ארבעה סוסים בלגיים כבדים ומחרשה גדולה בליווי צמוד של אס.אס., וזאת מזריחת השמש ועד שקיעתה. המקום הזה חיסן אותו פיזית ונתן לו קצת תקווה. לפחות כאן, לראשונה, הוא הפסיק לסבול מרעב.
בסוף שנת 1944 או בהתחלת שנת 1945, בשיא החורף המושלג, כאשר הרוסים עברו את נהר הוויסלה על יד וורשה, הם נלקחו לצעדה, אשר ברבות הימים זכתה לכינוי "צעדת המוות", ובה הם הלכו ארבעה ימים. בלילות הם היו ישנים במתבנים שבדרך, בזמן הצעדה הספיק שמישהו מהם לא הרגיש טוב, או שהזדקק לצרכים בזמן לא מתאים לחיילים, שליוו אותם, כי אז נורתה ירייה בראשך ונשארת במקום. למזלם הם התחסנו באותו משק חקלאי שבו הם היו, בגדיהם היו חמים מעט יותר, וזה עזר להם לעבור צרה זו, אך זה עדיין לא היה הסוף. לאחר ארבע יממות של צעידה הם הגיעו לעיר "ברסלאו" שעל גבול פולין-גרמניה, שם ציפתה להם רכבת ענקית אשר קרונותיה פתוחים, קרונות שנועדו להובלת בקר. הקרונות היו מלאים בשלג אשר קפא ונהפך לקרח, נדחסו לכל קרון 60-80 איש, אשר חלקם מתו מהקור. המתים שימשו, לאנשים החיים, כריפוד בינם לבין הקרח, כך הם הגיעו למחנה "בוכנוולד" אחרי ארבע יממות והרבה עיכובים כתוצאה מהפצצות.

במחנה "בוכנוולד", אלה שעוד נשמתם הייתה באפם הורדו מן הקרונות. המחנה הזה התנהל בצורה שונה מכל המחנות. הוא נוהל מבפנים על ידי "קאפו" והיה מאוכלס בעיקר באסירים פוליטיים, בהם הרבה קומוניסטים, ביניהם אישים ידועי שם מגרמניה ומצרפת. הם ריכזו את הצעירים שביניהם בשני צריפים ואפשר לומר שהיו להם תנאים מיוחדים לעומת השאר, מבחינת אוכל וטיפול רפואי. ה"קאפו" שם לא שימשו כמשרתי הגרמנים, אלא כמתווכים ביניהם לבין הגרמנים, דבר ששינה מאוד את חיי היום יום. שם סבי ושאר הנערים היו עד אפריל שנת 1945, כשהם רואים הפצצות ושומעים ירי ארטילריה, מאזינים לחדשות ומצפים כל יום לשחרור. הגרמנים כמעט עד הסוף, הוציאו כמויות של אנשים בכל מיני תחבולות ליער וירו בהם. הילדים שם, בסיוע פסיבי של ה"קאפו", חפרו תעלות מתחת לצריפים ובהן הם התחבאו בכל פעם ששמעו שהולכים לאסוף אותם.

כך הגיע היום הנכסף – 11/04/1945, בו חדר הצבא האמריקאי למחנה והודיע להם על שחרורם. עברו רק ימים ספורים והעבירו את הנערים, למחנה של הצבא הגרמני, ואנשי צבא אמריקאיים ובראשם מספר רבנים, התחילו לדאוג להם לתנאים אנושיים.

באחד הבקרים חיכתה לנערים היהודים רכבת, אך הפעם זו הייתה רכבת עם קרונות פאר, ועם שפע של דברים טובים. עם רכבת זו הם נסעו לאורך כל גרמניה וצרפת והגיעו עד לחבל ארץ "נורמנדי" שבצפון מערב צרפת, ומשם לסניטריום בעיירה בשם "אקווי" שבצרפת. שם הם, הנערים, טופלו בידי הצלב האדום, באמצעות נציגות צרפתיות שהיו מרביתן אחיות בלבוש נזירות. אלה הציעו להם להיקלט בצרפת, ללמוד צרפתית והשכלה כללית, ולקבל אזרחות צרפתית. הנערים הרגישו שהרבה גורמים בוחשים בקדרה. לבסוף ניצחה הסוכנות היהודית ונציגי ישראל, והנערים קיבלו אישור קבוצתי לעלייה לישראל. חילקו אותם באמצעות "עליית הנוער" לקיבוצים, וכך ביום 23/06/1945 הגיעו הנערים לקיבוץ כפר מסריק.

חשוב לציין שכשהנערים הגיעו מנמל מרסיי בצרפת לנמל חיפה, הופיעו נציגי "עליית הנוער" על האונייה, אלה היו מדריכיהם לעתיד, שראו לפניהם נערים שהם לא רגילים לראות. שאלתם הראשונה של המדריכים הייתה: "בן כמה אתה?", כמובן באידיש. סבי ענה להם: "בן 18". המדריכים ביקשו ממנו לא להתלוצץ איתם ולענות ברצינות, לבסוף הם הצליחו לשכנע את המדריכים לגביי גילם. המדריכים התפלאו לראות לפניהם ילדים שנראים כבני 13 וטוענים שהם בני 18 , ואז המדריכים הסבירו לנערים שגילם חייב להיות לא יותר מגיל 16, כדי שיוכלו להיכנס לארץ ישראל ב"עליית הנוער".
סבי זוכר באותו יום, עד כמה שהרשימו אותו ואת הנערים האחרים האנשים מארץ ישראל, שנראו להם משכילים. החמיא להם מאוד היחס שלו הם זכו וביניהם הם החליטו שהם צריכים לעשות הכול כדי להיות ראויים לאנשים אלה.
אנשי "עליית הנוער" גרמו להם מהפכה. הנערים הצעירים הוקפו באהבה מאנשים שלא הכירו, כשהם טורחים יום ולילה להקנות להם השכלה. אנשי "עליית הנוער" היו מופיעים, בשעות הערב המאוחרות, לוודא באם הנערים הבינו הכל, ועזרו להם לעשות שיעורים. סבי וחבריו ראו במדריכים מלאכים.

במקום הזה התחילו חייו של סבי מחדש. שם הוא התחיל חיי חברה, כעין חיי משפחה. וכך הם בילו עד סוף שנת 1947. בינתיים הם גמרו את תקופת "עליית הנוער", והוחלט לצרף אותם כהשלמה לקיבוץ "נירים". רצוי לציין, שלאחר שנה אחת ב"עליית הנוער", הם הושבעו ל"הגנה" וכך כחברי "הגנה" הם הועברו לקיבוץ "נירים".

כשהם באו לקיבוץ הם היו רחוקים מלהראות כגיבורים, כפי שנהוג היה באותה העת. הם נתקלו מעט בהרגשת התנשאות של הוותיקים. קשה היה להם לשאת את סגנונם של מספר חברים, אך הם ראו את השעה כשעה שהם נקראים לדגל, והם חייבים לתת את המיטב. בכל הזמן שהם היו ב"עליית הנוער" החדירו בהם אהבת הארץ ונולדה בתוכם מסירות לעם ולארץ. איש מהם לא חשב להתחמק, למרות ששוב הם ידעו הרבה רגעי פחד, וזה היה מצב מאוד לא פשוט לאחר כל הגהנום שעבר עליהם. זה היה מצב מאוד טראומטי, אך המציאות החדשה גברה על הכול.

לאחר הקרב ב"נירים" סבי זוכר מכתבים שהוא כתב לאחותו שהיו רטובים מדמעות, שאיש לא ראה, אבל גם בגאווה שהם עשו זאת. לא כמו ההורים שלהם שהושפלו ונרצחו ובמקום לקחת נשק ביד, רצו לבית הכנסת להתפלל ואלוהים שתק משום מה !!!

בגמר מלחמת השחרור, הופיעה בקיבוץ נערה חדשה מבולגריה וסבי נסע לחו"ל לבקר את אחיותיו. למרות הרגש החזק שהיה לו אליהן, והן מאוד רצו שסבי הישאר איתן, סבי החליט, שעולמו וביתו הם בישראל, למרות מצבן הכלכלי הטוב של אחיותיו. סבי חזר, כיוון שההחלטה הייתה חד משמעית שישראל היא ביתו ולא שום מקום אחר, דווקא בגלל מה שהוא עבר בשואה, וגם בגלל אותה נערה חדשה שהגיעה לקיבוץ, הלא היא סבתי, ולה הוא נישא בשנת 1951.

לסיכום, הם היו חדורי מחויבות לעם ולארץ החדשה, ושותפים לגאווה שהם עשו זאת תוך הכרה שזו המולדת היחידה שיש להם. כאן הם הקימו את ביתם, כאן נולדו ילדיהם ונכדיהם וזאת מולדתם.

בשנת 1956 סבי וסבתי עזבו את הקיבוץ ועברו לגור בעיר תל-אביב, עד שנת 1970 הייתה בבעלותו של סבי מונית והוא עבד כנהג מונית. בשנת 1970 סבי הקים עם בעלה של אחותו מפעל לטקסטיל בקיבוץ "גליל-ים" שבהרצלייה. מפעל זה עבר במהלך השנים הרבה תהפוכות ושינויים וכיום הוא ממוקם באזור התעשייה "ניצני שלום", הצמוד לטול-כרם, המפעל כיום נותן שירותי סריגה והוא מנוהל על ידי סבי, על ידי דודי-אייל, ועל ידי הוריי-רויטל ואריק.

כיום יש לסבי תשעה נכדים והם משמשים כמקור גאוותו העיקרי.

View Larger Map